.

עניין של בחירות (סוג של)

ב22.1.2013 לפני כמעט בדיוק שנתיים, התקיימו הבחירות לכנסת ה-19.
באותו בוקר ממש, באופן סוג של סימלי אבל לא באמת (זו פשוט הייתה הטיסה הכי זולה שמצאתי..), המראתי לכיוון ניו-יורק במטרה להגשים חלום ישן של לגור תקופה בארץ אחרת.
אני זוכר את עצמי יושב על המטוס, עמוס במחשבות ותהיות ודאגות מן הסתם לגבי הפרק החדש שהולך להיפתח בחיי, ובין כל זה מתבאס אחושרמוטה שלא הספקתי להצביע.

יכול להיות שזה הגיל (30 אם אתם מתעקשים), ומה שבא איתו. ויכול להיות שאלה סתם הרשתות החברתיות שהציפו הכל חזק ולמעלה כמו שהן עושות בכל נושא (נושאים מסריחים צפים יותר..).
אבל מבחינה אישית, מערכת הבחירות הזו (לכנסת ה-19 הכוונה, לא הנוכחית) הייתה מערכת הבחירות המרכזית והמשמעותית ביותר שאני חוויתי. לא, לא הצטרפתי לאף מפלגה ומהמרפסת שלא הייתה לי בדירה התל-אביבית והקטנה שלי לא תליתי שלטי תמיכה באף מועמד זה או אחר. אבל כן מצאתי את עצמי מדבר ומתווכח על נושא הבחירות בלי סוף. קורא המון,חושב המון, כותב ומשתף ומנסה לשכנע (ברגע שהחלטתי בעצמי).
ככה שבשבילי,בעיקר בניגוד למערכות בחירות קודמות בהן די פשוט הצבעתי וזהו..זה היה שינוי משמעותי.
וקיוותי. כל כך קיוותי. כולנו קיווינו לא?
ככככןןןןן כולנו ידענו שביבי יבחר (כמו שכולנו יודעים שהפעם הוא לא!).
אבל באיזה שהוא מקום העובדה שהוא נכנס לקדנציה שלישית (בתמימותי ציפיתי שיהיה מפוכח, "רגוע" ומנוסה יותר), השיח החברתי שהיה מורגש מאוד בעקבות המחאה שעוד הדהדה ברקע, הקולות החדשים בפוליטיקה ולסיום העובדה שממש לא הרבה לפני הסתיים המבצע הצבאי האחרון (אחרון לתקופת זמן זו. הרי אין "אחרון" באמת) — כל אלה גרמו לי לחשוב שהנה, יש לנו פה סיכוי לממשלה ארוכה, ויציבה. עם ראש ממשלה אמנם מעפן אך מנוסה, שסוף סוף תעשה פה איזה שהוא סוג של שינוי, של התקדמות.
לא ציפיתי למהפכה. כולה קצת התקדמות :/

מודה, לא חשבת שאחרי שנתיים התקופה הזו בארץ אחרת עוד תימשך.
מודה2, לא חשבתי שתוך שנתיים בלבד הכל יתחיל מחדש.
מודה3 ובצער רב, שלמרות שדווקא הפעם יש אשכרה סיכוי שהשלטון יתחלף – אני את התקווה איבדתי :/
טוב סליחה, אני מתקן. את התקווה לא איבדתי. צורם לי באצבעות אפילו להקליד כזה דבר.
אבל כן לגמרי התייאשתי.התאכזבתי/מאסתי/נשברתי/נחנקתי..!! ממה?? ממה לא?
מהשמאל, מהימין, מהמרכז. מהפוליטקאים, מהטוקבקיסטים, מהצל, מגדעון לוי, מהמבצעים(מהמלחמות..), מתהליך (העלאק) השלום. || מיוקר המחייה, מקו העוני, מהטייקונים, מהבנקים, מהמונופלים, מהקרטלים, מהלוביסטים, מהאקטיביסטים, מהמניפסטים. מהפוליטיקאים כבר אמרתי? || מהדתיים, מהחילוניים, מהערבים, מהפלסטינים, מהאירופאים, מהבדואים, מהאמריקאים!|| נחנקתי. "נחנקנו" (ג.וילצ'רסקי).

עכשיו ההיגיון אומר, שלחוות את זה מבפנים, להיות בתוך הקלחת (וישראל היא ליטרלי קלחת, רותחת..) זה קשה יותר ומתסכל יותר. "שנתיים היית בחו"ל"… יגידו הטוקבקיסטים, אם היו לי כאלה, "לא סבלת כמו שאנחנו שסבלנו". וחלקית לפחות הם (היו יכולים להיות) לגמרי צודקים.
כי למרות שלא זכיתי ליהנות כמעט בכלל מהכנסת ה-19 הנפלאה הזו אין בי שום חרטות או רגשות אשם על השנתיים האלה של ניתוק יחסי מאותה קלחת ארץ ישראלית מזיעה.
ופה נשבר ההיגיון שהוזכר בתחילת הפסקה. כי באופן בלתי ברור, דווקא כשאתה ב"חוץ", דווקא כשאתה "צופה מהצד" הכל יותר מתסכל,מעצבן מייאש ומבאס. ואני לא יודע להסביר למה זה ככה.
אולי זה כי כשאתה לא שם אתה לא סופג (תרתי משמע) את החרא עצמו, אתה פחות "טעון" . אתה רק מסתכל ובוחן ומאבחן, בדאגה רבה ובבאסה קשה. ממש כמו בביטוי השכונתי הידוע "אורח לרגע רואה כל פגע" (מדהים איך הביטויים ה"רדודים" ביותר הם בד"כ גם הנכונים ביותר).
ואולי זה כי אתה מקבל רק את השלילי ואת החרא והמושחת. ולא את כל הדברים הטובים שיש בקלחת, ואין ספק שיש גם כאלה. אלה שלהם שווה וצריך להקדיש פוסט שלם בפני עצמו.

אז מה המסקנות שלי בתור צופה מהצד? בתור מאבחן לרגע? מה מוסר ההשכל..?
וואלה אין. והלוואי וידעתי. ואני גם מצטער מראש אם לכל הפוסט הזה אין באמת פואנטה…
הדבר היחיד שאני יודע  הוא שמתישהו בקרוב (הכל יחסי) הפרק הזה, החלום הזה שאני נמצא בו יסתיים. ואני אשב במטוס בחזרה לארץ, עמוס במחשבות ותהיות ודאגות. אני לא יודע לאיזה סוג של מדינה אני אחזור. אבל אני אחזור וזה בטוח.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s