.

סיכום ביניים

אני חייב לציין שזו משימה מאוד קשה לכתוב בכל שבוע "טור", יעני פוסט. בשבוע שעבר לדוגמה לא כתבתי.
וזה לא כי התעצלתי וגם לא שכחתי ובטח ובטח לא דחיתי. פשוט לא מצאתי על מה :O
באופן כללי אני חייב לציין שלמצוא על מה לכתוב, זה החלק הכי קשה בינתיים במשימה השבועית הזו. כי ברגע שיש לי את הנושא, הכל כבר רץ. זאת אומרת ברור שיש מחיקות ושינויים ועשרות גרסאות . אבל יש נושא, יש על מה לכתוב ולמחוק ולעשות עשרות גרסאות. וזה "מאבק" שאני מעדיף בהרבה. 

לאחרונה, בעקבות המשימה הזו של לכתוב פוסט שבועי,  אני קורא לא מעט טורים אישיים של כל מיני אנשים ומנסה להבין על מה הם כותבים ומאיפה הם שואבים את ההשראה.
אני קודם כל חייב לציין שמדהים ומרשים אותי עד מאוד איך האנשים האלה מצליחים בכל שבוע, כמו שעון (או כמו לוח שנה) להביא טור ארוך (לא ספרתי מילים  אבל יש שם לפחות חמש מאות..), שנון (לרוב) ומשעשע (בדרך כלל). בכל שבוע! לא תמיד מעניין, לא תמיד מרתק, מעיף, Rocks My World. אבל זה לא שאני כן עושה את כל הנ"ל, והם עושים או כאמור לא תמיד עושים את זה. אבל בכל שבוע. חלקם כבר במשך שנים.
איך לעזאזל..?? מה החיים שלהם כל כך מעניינים ומרתקים לעומת שלי? כאילו כנראה שכן..אבל בת'כלס אני לא מבין את זה. רובם שם בסה"כ אנשים רגילים, קצת מבוגרים אפילו, בורגניים עד מאוד.
ואני אמנם בדרך הבטוחה לשם ללא ספק..אבל בכל זאת עדיין צעיר (לפחות ברוחי) , גר בניו-יורק, מגניב By Definition והכי חשוב צנוע. אז מה אני עושה לא בסדר…?

אולי אני פשוט לא עושה. אולי אני פשוט צריך לכתוב…פשוט לכתוב ולכתוב פשוט. הרי גם הם, אותם כותבי טורים בורגניים ומוכשרים כותבים לרוב על ה"סתם", על הטפל, על היום-יומי. לי תמיד נראה שאם אכתוב על היום-יומי שלי אני ארדם בעצמי לפני שאגיע לחמש מאות מילה. אבל הם איכשהו מצליחים להפוך את זה לכדי סיפור קוהרנטי,שלם וחביב ביותר. המוכשרים פלוס מפליאים גם להציג את הסיפור הפשוט והבנאלי הזה על – כלב רחוב שנכנס הבייתה/חווית איסוף הילד מהגן/פאנצ'ר בגלגל שקרה לבת הזוג – למטאפורה עמוקה על איזה זווית אחרת לגמרי בחיים ועוד חותמים בנמשל מלא תובנות.

אז מסקנה ראשונה מהפוסט הזה (שהפך לסוג של תחקיר/טיפול)-אפשר ואולי רצוי לכתוב גם על הסתם. לא צריך לחפש "נושא" בכוח. 

נקודה נוספת שאני חושב עליה עכשיו בעודי כותב בעל פה (וזוכה למבטים מוזרים מאנשים פה בבית הקפה, כנראה שלא מבינים את השפה) היא הפידבקים. הכותבים האלה הרי נקראים על ידי עשרות, אולי מאות אלפי אנשים וכתוצאה מכך, אני מניח, מקבלים פידבקים לרוב. אני בטוח גם שהרבה מהם לא כיפים בכלל, אולי אפילו רובם (אנשים הרי אוהבים מאוד "לפרגן").  אבל יש להם פינג-פונג על הכתיבה, יש תגובה, יש ביקורת (הורסת ו/או בונה) יש דינמיקה עם הקוראים. דינמיקה שלא משנה מה מקורה ותוכנה…מניעה את הכותבים קדימה.
אז אמנם עד עכשיו הסתכלתי על המשימה הזו כאימון נטו לשריר הכתיבה, אבל אני מבין עכשיו שככל הנראה, כל כתיבה גם האישית או הסתמית ביותר, צריכה קוראים.
אם כן, מסקנה שנייה – לפרסם את הפוסטים. גם אם לא בתפוצת רשתות חברתיות (או שכן?) לפחות למעגל החברים/משפחה הקרוב.

מסקנה שלישית – להפסיק להתבכיין ולהמציא תירוצים.כי אלה לא יגמרו לעולם, הם רק יגדלו ויצטברו. אז במקום לבזבז אנרגיה בלמצוא כאלה וליישם אותם, נגיד לדוגמה, "אין לי נושא"- תכתוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s