.

אף פעם לא גרתי בחו"ל

עשיתי סדר במחשב ומצאתי את הטקסט הזה שכתבתי, ככל הנראה, לפני בערך שנתיים. אני נהניתי לקרוא אותו :) מקווה שתיהנו גם אתם.
————————————————————————————————————————

עברה שנה, כמעט בדיוק שנה, מהיום שהגעתי לפה.
"לפה" למי שלא עקב אחרי העלילה זו העיר ניו-יורק. החלק של "הגעתי" הוא קצת יותר מורכב. 

הפעם הראשונה שבה העזתי לחלום בכלל על לגור בחו"ל הייתה בדרום אמריקה.
אי שם באמצע הטיול, כשההתמכרות לחופש הייתה בשיאה והגעגועים הביתה עוד לא הציקו יותר מדי, פתאום קלטתי שאני מסתדר לא רע. טיילתי לבד, ואני זוכר שהייתי ממש גאה בעצמי –  על זה שאני מצליח להסתדר לבד ביבשת אחרת ,להתמודד עם שפה זרה וללמוד אותה,להכיר אנשים ונשים מכל העולם ולפעמים גם להיות לבד רק אני ועצמי וליהנות מזה. ליהנות כל כך מכל זה.
עכשיו כשאני אני כותב  את הדברים זה נשמע בסיסי מאוד ואולי אפילו קצת טיפשי, אבל בהסתכלות לאחור המסע הזה גרם לי להכיר ובעיקר להעריך את עצמי הרבה יותר. בכל מקרה, אי שם בקולומביה, שהייתה היעד האחרון שלי לפני ישראל, ניטע בי החלום הזה של לגור תקופה בחו"ל. לא הייתה לי שום תוכנית ספציפית של איפה או מתי, אבל ידעתי שזה משהו שמתישהו אני רוצה לעשות, ויפה שעה אחת קודם!

פול טיים גו'ב (במלוא מובן המילה) + תואר ראשון + עזיבת הבית + חברה + פרידה + עוד איזה טיול, וחוזר חלילה, או בקיצור- החיים, גרמו לי להזניח את החלום הזה לכמה שנים. אבל הוא תמיד היה שם, מסרב להיעלם. יושב באחורה של הראש ומזכיר לך מדי פעם שהוא קיים. מציק כמו גירוד של יתוש שלא עובר. 

והנה רק שבע שנים חלפו מאז הטיול ההוא ואני *מוצא את עצמי על מטוס לניו-יורק. חמישה ימים לפני יום-הולדת 29. יושב במטוס ולא מאמין.
עברה כמעט שנה מאז אותה טיסה ואני עדיין לא מאמין. 
<*מוצא את עצמי דרך אגב היא הגדרה לא מדויקת, נדרשו המון ניסיונות,מאמצים ולא מעט מזל כדי שהחלום הזה ייתגשם. אבל על כך ועוד בהזדמנות אחרות> 

אז איך לזה לגור בחו"ל?
בגדול בגדול בגדול, זה אחלה וזה אדיר. זה כייף, זה מעניין, זה חוויתי וזה כייף כבר אמרתי? אני מניח שזה תלוי גם איפה אתה גר, למרות שאני בטוח שהייתי נהנה בכל מקום, אבל התמזל מזלי ואת התקופה שלי בחו"ל זכיתי להעביר בעיר שבאמת לא נגמרת.

נתחיל בזה שהיא עצומה. ומרשימה ביופייה. בחצי השנה הראשונה עוד הייתי מסתובב ברחוב ובכל יום אשכרה מרגיש כאילו אני בסרט. עד היום ימים כאלה חוזרים.
ניו-יורק מרשימה גם בכיעורה אגב- יש בעיר הזו המון חלקים "מלוכלכים" ומטונפים אפילו, אבל גם בחלקים האלה, ולפעמים אפילו יותר, יש הרבה מגניבות ויופי.
נמשיך בכך שזו עיר מאוד מאוד מיוחדת וייחודית- לכל שכונה  פה יש את הקטע שלה, את הזווית שלה, את הטיפוסים שלה. בקרון סאבווי ממוצע אפשר למצוא את כמעט כל סוגי הגזעים,דתות מינים וכו'.והמיקס הזה של האנשים שמחלחל בכל העיר בצירוף ההיסטוריה והווייב המיוחד ,וכמו שאמרתי "בלתי נגמר" שיש בה, יוצר שילוב מדהים שעושה את ניו-יורק למה שאנשים חושבים שהיא (ולרוב הם צודקים).

וגם- כמעט תמיד יש פה מה לעשות, מה לראות, איפה להיות וגם אם תרצו לא תצליחו לאכול פה בכל המקומות שיש לעיר להציע. 
שלא תבינו לא נכון, זה לא שכל יום אנחנו יוצאים וקורעים את העיר. בהתחלה, כשהייתי מוצא את עצמי יושב בבית הייתי אפילו קצת כועס, מתבאס על עצמי. "מה אתה דפוק? אתה בניו-יורק לך תצא, תשתגע". לקח לי קצת זמן להרגיש בסדר גם עם זה, להבין שאני אוהב (ואפילו מאוד) להיות גם בבית, ושכן, גם בניו-יורק זה בסדר להישאר בבית ולראות האח הגדול (אם זה בסדר באיזה שהוא מקום אחר…).
בעיקר הבנתי שזה היתרון העיקרי בלגור במקום, לעומת לבקר בו. לא צריך לרוץ לא חייבים להספיק הכול היום, לא צריך להיות בלחץ. אפשר פשוט לחיות את המקום, ולגלות אותו לאט לאט, וללמוד לאהוב אותו באמת .

רגע אז מה החיים שלך דבש אומרים החברים ( ואתה לא חבר אם לא אמרת לפחות פעם אחת "תחזור כבר") .
אבל גם דבש, יודע כל מי שאכל פעם בננה, הוא לפעמים סתם "רקוב".
טוב האמת שזה סתם משפט שחשבתי עליו עכשיו ואהבתי, אז לא רציתי לשכוח. אבל הוא מדי דרמטי לפסקה.
כי כן, החיים שלי פה סבבה לגמרי! אבל שוב, וכאמור אני לא מתלונן, כמו כל דבר בחיים, גם למגורים בניו-יורק יש חסרונות. את החסרונות האלה ,מבחינתי לפחות,  אפשר לסכם לשלושה סעיפים עיקריים- 

1. הקור
כי קודם כל, ולפני הכול- קר פה! קר מאוד. אני מניח שזה תלוי במי אתה ואיזה עונה אתה אוהב, אבל אני אוהב קיץ ושונא/לא סובל/רוצה להתאבד בחורף. מה שנהיה בעייתי כשיש לך בערך תשעה חודשים כאלה בשנה. השבוע הראשון שבו הגעתי היה אחד השבועות הקרים ביותר בעיר בשנים האחרונות :/ הייתם מצפים שזה יחשל אותי, שזה יכין אותי לקור "הרגיל". אז זהו שלא, לא מתרגלים ולא מתחשלים. זה קר כל יום מחדש. אבל- אם מתלבשים טוב, ובעיקר מוכנים לזה מנטאלית, באמת שזה נסבל לחלוטין.
בכל מקרה רק שתדעו, ולפרוטוקול מה שנקרא – מזג האוויר בארץ הוא הטוב ביותר בעולם, באחריות.

2.ההשוואות
אני לא יודע כמה זה חיסרון כמו אנקדוטה שמתאימה לפוסט. אבל – השוואות.
זה בלתי נמנע. כל הזמן בכל מקום לכל דבר ונושא. אני מחפש/מוצא/ועושה השוואות בין ישראל לארה"ב (כלומר ניו-יורק. ולא, זה לא אותו דבר). אז אני מוצא את עצמי עושה השוואות בין הארץ לחו"ל ב- מוצרים מכל הסוגים, במחירים, במבצעים| בהתנהגות של אנשים, בסבלנות, באכפתיות, בגזענות. מה לעזאזל הקטע עם התורים?!
אני עושה השוואה בנושאים של נשים, גברים, גאות גאים, ילדים, קבצנים, טלוויזיה, בגדים. סרטים, גדלים-
של פופקורן ושתייה, מבחר הקרואסונים במאפייה, כמה עולה לתחבורה ציבורית כרטיסייה ו…טוב הבנתם את הקטע -נפלתי להשוואה (ולחריזה :P ).

ומכוללללל ההשוואות האלה, מהמסקנה שהגעתי אליה, בינתיים, היא…. (גילגול דראם) – שאין בזה צורך. שזה מיותר ושזה טיפשי.
פה זה פה ושם זה שם. ולפעמים זה טוב יותר, ולפעמים זה טוב פחות. ויש דברים שאני שונא פה, ויש דברים אני אוהב שם. ולהפך.
בעיקר המסקנה היא שמדובר שני מקומות מאוד מאוד שונים! כל כך שונים שאין לי כוח אפילו להתחיל.
הייתי רוצה כמובן, והלוואי יעני, שהיה ניתן לקחת את כל הדברים שטובים פה, ולהביא איתי הביתה לארץ. ויש לא מעט. אבל זה לא אפשרי. או שזה לא אפשרי במיידי או לא באמצעותי בלבד. (נוסיף גם את זה כבר לפוסט האחר ;) ומה לגבי הדברים שטובים אצלנו ? הם לא יעבדו פה…עניין של היסטוריה,תרבות, כמות, ועוד.
חוץ מזה זה שלנו מה אנחנו פראיירים?!

3.הגעגועים. 
אחרון ולא חביב. הקושי האמיתי. הנושא המרכזי במחשבות. המשוכה הכי גבוהה והבאסה של הבאסה הם הגעגועים. ונכון שהיום הטכנולוגיה עוזרת לצמצם את המרחק משמעותית, מאוד!, וכמעט כל חוויה רגע או סתם שיחה יכולים להתנהל כל הזמן ובקלות בתצורה של טקסט ועד תקשורת וידאו LIVE. אבל זה לא אותו דבר…
כי כשבא לך, ובא לך, סתם לשבת עם חבר, או לשחק עם האחיין, או לאכול עם המשפחה, ואי אפשר.
וזה מבאס תחת.
והגעגועים הם בעיקר אבל לא רק לאנשים. הגעגועים הם גם לים, ולאוכל, לרחובות ולפינות שאתה אוהב, בכלל למוכר ולידוע. אם להיות ציורי ,ואין ברירה נראה לי, "לקולות ולצלילים" (הייתי מוסיף גם לריחות אבל אני ת'כלס חצי תתרן) . אם הייתי צריך לסכם הכול במילה/קלישאה אחת – הביתה.

אה וגם, אין פה חומוס טוווווב באמת, וספונג'ה.

Screenshot_2015-07-06-13-07-35

שתי הבהרות בנושא הגעגועים-
א.הטכנולוגיה הנהדרת ההיא, שעוזרת לך להיות קרוב לכולם כל הזמן ולדעת כל מה שקורה, היא הרבה פעמים ב"רגעים קשים" גם חרב פיפיות. הקשר הישיר מהיר הוא אמנם תענוג לתקשורת התמידית, אבל כשכל  אירוע, יציאה, ארוחה, טיול של החבר'ה, בקיצור כל הדברים אליהם אתה מתגעגע,  משודרים גם אלייך (ולרוב כאמור זה כייף) אבל בת'כלס אתה לא שם :/ אז זה מלווה גם בצביטה .ואגב שלא תהיה פה התלבטות-  שדרו שתפו תשלחו, זה מבורך

ב.למען הסר ספק-  יש לי פה המון חברים, אני אוהב אותם אחד-אחד והקשר שלי איתם הוא יחיד ומיוחד. אבל אתה מתגעגע לחברים "שלך מהבית", ואם אתם לא מבינים למה אני מתכוון, אני גם לא אוכל להסביר לכם.

 הבהרה כללית-
— כאמור זה מלפני בערך שנתיים, אבל לא רציתי לגעת בטקסט (למעט תיקונים בקטנה) אני כן רוצה אבל להוסיף לו נקודה חשובה (ודביקה)-
כל מה שמתואר שם, מהאות הראשונה ועד הנקודה האחרונה, עם דגש גדול על החלקים הטובים והכיפיים לא היה מתרחש, או בטח לא היה אותו דבר בלי נגה כפרה עלייה! שעשתה את הגשמת החלום הזה לחלומי הרבה יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s